למאם(המנוח) ואח' נ' חורסאני שיווק בע"מ ואח'

נתבעים 1 . חורסאני שיווק בע"מ ( ניתן פסק דין ) 2 . חמודי חורסאני

פסק דין

ביחסים שבין התובעים לנתבע 2

מבוא

ביום 20/3/06 נכרת הסכם ( להלן – "ההסכם" ) בין התובעות 2, 3 ו-4, יורשיה של גב' אליס למאם ז"ל ( להלן – "התובעות" ), לבין הנתבעת 1 ( להלן – "הנתבעת" ), לפיו, השכירו התובעות לנתבעת חלק מהמבנה שנמצא ברח' 33 בחיפה ( להלן – "המושכר" ), להפעלת מסעדה או עסק לאוכל מהיר, ובתמורה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים עבור תקופת השכירות מראש, זאת בשיקים דחויים מראש, שתמסור לתובעות במעמד חתימת ההסכם. לפי המוסכם, דמי השכירות החודשיים לשנה הראשונה הינם בסכום של 300 $, ודמי שכירות החודשיים לשנה השנייה של תקופת השכירות הינם בסך של 350 $.

הנתבע 2 ( להלן – "הנתבע" ), המנהל של הנתבעת, חתם על ההסכם כערב אישית להתחייבויותיה של הנתבעת לפי הסכם זה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה דמי שכירות לתקופה עד לחודש דצמבר 2007.

טענות הצדדים

טוענות התובעות כי, הנתבעים, מאז כניסתם למושכר, עיכבו ביצוע תשלום דמי שכירות ולא מסרו שיקים דחויים מראש, וכי מאז חודש דצמבר 2007 הפסיקו לשלם דמי שכירות בכלל, למרות שהמשיכו להחזיק בנכס, ולא נענו לדרישת התובעות לפנותו, עקב הפרת התחייבויותיהם הנ"ל לפי ההסכם. לטענת התובעות, יתרת חובם של הנתבעים עומדת, נכון לחודש מרס 2009, על סך של 5,250 $ ( 22,050 ₪ ). עוד נטען כי חרף התחייבותם לרשום את המושכר על שמם במשרדי העירייה, לשם תשלום ההיטלים והמסים שיחולו על המושכר בתקופת השכירות, הם עשו כן אך בחודש ספטמבר 2008, והחוב המגיע מהם לעירייה בגין תקופת השכירות, עד ליום 21/9/08, עומד על סך של 32,696 ₪. התובעות עותרות לחייב את הנתבעים לשלם להם את החובות הנ"ל, בסך כולל של 54,746 ₪, וכן להורות על פינויים מהמושכר, לאלתר.

הנתבע טוען כי, ההסכם חסר תוקף משפטי מאחר ובמעמד חתימתו לא היו התובעות הבעלים של המושכר, ולא היו מוסמכות לחתום על ההסכם, משלא הציגו צו ירושה או צו קיום צוואה. משכך, גם חתימתו הוא על ערבות אישית הינה חסרת תוקף ואינה מחייבת אותו. עוד נטען כי, הצדדים הסכימו לשנות את ההסכם בכך שהנתבעת תשלם את דמי השכירות מדי חודש בחודשו, ולא מראש, עבור שנת שכירות. הנתבע טוען כי הנתבעת הודיעה לתובעות על כוונתה לסיים את השכירות ולא לנצל את תקופת האופציה להארכת תקופת השכירות, עקב אי רווחיות העסק שהפעילה שם, ואלה ביקשו מהנתבע לאתר שוכר חלופי, וזה הציע להם שוכרים רבים, אך התובעות הודיעו כי לא ישכירו את המושכר עד לפתרון המחלוקות שביניהן בעניין הירושה. משביקשה הנתבעת, באמצעות הנתבע, לפנות את המושכר ולהחזיר את המפתחות לתובעות, סירבו אלה לקבל חזרה את המפתחות ולתפוס את המושכר, בשל מחלוקות ביניהן בעניין הירושה של גב' אליס למאם ז"ל. לטענת הנתבע, הנתבעת שילמה לתובעות דמי השכירות המגיעים ממנה עבור כל תקופת השכירות, שהסתיימה בחודש דצמבר 2007. הנתבע מכחיש את גובה חוב הארנונה המגיע לעירייה. הנתבע טוען כי במידה ויחוייב בדין, יש לקזז מהחוב את שווי השיפוצים שביצע במושכר עם כניסת הנתבעת לשם, וכן את עלות התיקונים שביצעה הנתבעת במקום, עקב נזקים שנגרמו במושכר כתוצאה מהצפת מים שהייתה בדירה מעל המושכר, שהיא באחריות התובעות, ואשר גרמו לדליפת מים לתוך המושכר ולגרימת נזקי רכוש במושכר.

דיון

ההסכם נכרת ונחתם ביום 20/3/06 ( נספח א לכתב התביעה ). המושכר כולל חנות שנמצאת בקומת הקרקע ומחסן בקומה א' במבנה. המשכיר לפי ההסכם הינו התובעות, והשוכר היא הנתבעת. הנתבע חתום על ההסכם כערב לקיום התחייבויות הנתבעת ( עמוד 6 להסכם ). תקופת השכירות הינה לשנה, מיום 1/4/06 ועד ליום 31/3/07, עם אופציה להארכת התקופה. לפי סעיף 6 להסכם, דמי השכירות החודשיים, לשנה הראשונה של השכירות, הינם בסך של 300$ כולל מע"מ, וסך של 350$ כולל מע"מ, לשנים שלאחר מכן. לפי סעיף 6(ד) להסכם, תשלום דמי השכירות לשנת שכירות יבוצע מראש, במעמד חתימת ההסכם, באמצעות 12 המחאות. כן הוסכם כי כל צד רשאי להביא את ההסכם לסיומו ע"י הודעה מראש לצד שכנגד, שלושה חודשים מראש ( סעיף 15 להסכם ).

אני דוחה את טענת התובעות, לפיה, הנתבעת הפרה את ההסכם, ע"י עיכוב בביצוע תשלום דמי שכירות, שהתחייבה לשלם מראש, לכל שנת שכירות. שכן, לפי ההסכם, לתובעות ניתנה הזכות לדרוש מהנתבעת לפנות את המושכר ולהפסיק את ההתקרשות, במידה וזו תפר את התחייבויותיה ולא תשלם את דמי השכירות החודשיים במועד המוסכם. התובעות לא הגישו כל ראיה להוכיח כי הן פנו אל הנתבעים בדרישה לפנות את המושכר, עקב עיכוב בביצוע תשלום דמי השכירות. אילו עיכבו הנתבעים את תשלום דמי השכירות, מאז כניסתם למושכר, כנטען, היו התובעות נוקטות בהליך לפינויים מהמושכר, או פונים בדרישה לתשלום החוב בזמן. משלא הוגשה ראיה להוכיח נקיטת צעדים אלה, יש בדבר כדי ללמד כי הנתבעת לא עיכבה את תשלום החוב, אלא שאופן התשלום ומועדו היו בהסכמת שני הצדדים.

בנוסף, אין חולק כי הצדדים הסכימו לממש את האופציה של הארכת תקופת השכירות, לשנה נוספת, שתחילתה ביום 1/4/07. הסכמתן של התובעות להארכת התקופה, כאמור, אך מוכיחה כי הן לא ראו באי תשלום מראש של דמי השכירות, לשנת השכירות הראשונה, כהפרה של ההסכם שביניהם, אלא שהיא הסכימה כי הנתבעת תשולם את דמי השכירות מדי חודש בחודשו, כפי שטוען הנתבע.

ואם לא די בכך, הרי שהעד מטעם התובעות, מר ידי שמעון ( להלן – "שמעון" ), שלפי סעיף 2 לתצהירו, הוא שניהל את עניין השכרת המושכר לנתבעת, העיד כי:

" עם חתימת ההסכם הנתבעת 1 שילמה שיקים דחויים מראש לשנה שלמה. נדמה לי שהוא מסר אז 10 שיקים אני לא זוכר בדיוק...שיק אחד או שתיים נפרעו וכל פעם שחזר שיק הייתי בא אליו ואמר שיש בעיות והיה משלם במקומו במזומן והייתי מחזיר לו את השיק...".

( עמוד 2 לפרוטוקול ישיבת יום 20/11/10 ).

מכאן, העד מטעם התובעות מאשר, במפורש, כי הנתבעת קיימה אחר התחייבותה בהסכם בכתב, משמסרה שיקים דחויים מראש, עוד במעמד חתימת ההסכם, ושילמה, בהמשך, במזומן, תמורת כל שיק שחולל. הדבר אך מפריך לחלוטין את טענת התובעות, לפיה, הנתבעים עיכבו ביצוע תשלום דמי כשירות.

כאמור, אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעות דמי שכירות המגיעים ממנה עד לחודש דצמבר 2007. די להפנות, לעניין זה, לעדותו של מר שמעון, שהעיד, מפורשות, כי הנתבעת שילמה לתובעות דמי השכירות עבור השנה הראשונה של השכירות וכן עבור התקופה עד לחודש דצמבר 2007, וכי אין ברשותו כיום שיקים של הנתבעים, ששולמו לתובעות כדמי שכירות, ושחוללו ( ראה סעיף 8 לתצהיר מר שמעון וכן עמוד 2 לעדותו בפניי מיום 29/11/10 ). השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם הנתבעת המשיכה להחזיק במושכר לתקופה נוספת שלאחר חודש דצמבר 2007, ובמידה וכך הוא, האם שילמה לתובעות את דמי השכירות עבור תקופה נוספת זו, או שמא עזבה היא את המושכר ביום 1/1/08, כטענתה.

מר שמעון העיד כי הנתבעת המשיכה להחזיק במושכר גם בשנת 2008, וכי הוא יודע זאת מכיוון שהוא פנה לנתבע, במספר הזדמנויות, והפנה אליו אנשים שביקשו לשכור את המושכר, מאחר והעסק של הנתבעת נסגר ( עמוד 2 לפרוטוקול ). מר שמעון והתובעות לא הגישו כי ראיה, לרבות תמונה של העסק או אישור של גורם אחר, להוכיח כי הנתבעת המשיכה להחזיק במושכר לאחר חודש דצמבר 2007. כמו כן, וחרף טענתו של מר שמעון, לפיה, הוא הפנה לנתבע מספר אנשים לשכור את המקום, נמנעו התובעות מלהעיד מטעמן מי מאותם אנשים שביקרו במושכר בשנת 2008, על מנת לשכור אותו. לא הוצג כל הסבר מניח את הדעת לאי הגשת ראיה, לרבות עדות של מי מהשוכרים החלופיים הנטענים, לשם חיזוק הנטען ע"י התובעות, ויש בדבר כדי לגרוע ממשקל וממהימנות עדותו של מר שמעון.

יתרה מזאת, התובעות לא הציגו כל פנייה בכתב אל הנתבעים, בה הן דרשו מהם לפנות את המושכר או לשלם את דמי השכירות עבור תקופת השכירות שלאחר חודש דצמבר 2007. שהרי, אין חולק כי הנתבעת שילמה את דמי השכירות לתקופה עד לחודש דצמבר 2007. אילו המשיכה להחזיק במושכר גם לאחר מכן, במהלך שנת 2008, מבלי שתשלם את דמי השכירות עבור כך, היו התובעות פונות אליה בדרישה בכתב לתשלום החוב או לפינוי המושכר, ולא היו יושבות בחיבוק ידיים, עד לחודש אוקטובר 2008, על מנת לנקוט בהליך למימוש זכויותיהם לפי ההסכם. לתצהירו של מר שמעון וכן לכתב התביעה צורפה פנייה יחידה, היא מיום 16/10/08, לתשלום דמי שכירות, ומשלא צורפה פנייה קודמת לה, יש לקבוע כי לא הייתה כזאת. אין כל הסבר סביר לכך שהתובעות לא דרשו את תשלום דמי השכירות, בין מראש עבור כל שנת השכירות של 2008, ובין מדי חודש, עוד בתחילת חודש ינואר 2008, אלא שהמתינו הן עד לחודש אוקטובר, לשם פנייה בעניין זה לנתבע. מר שמעון נדרש לתהייה זו, והעיד כך: